פסק-דין בתיק ע"פ 2331/08

1.         ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן) מיום 16.4.08 (בת"פ 7470/05).

המערערים הורשעו ע"י בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בעבירה לפי ס' 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, לאחר שנמצא כי עשו שימוש למגורים בדירות המצויות בבניין בן שבע קומות אשר נבנה ללא היתר בכפר השילוח (סילוואן). בגזר הדין שניתן בעניינם, הטיל בית המשפט על המערערים קנס וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה. עוד הורה למערערים להפסיק את השימוש בבניין ולאטום את כל פתחי הגישה אליו. בית המשפט הוסיף וקבע כי ככל שהאיטום לא יבוצע ע"י המערערים, תוסמך הועדה המקומית לתכנון ובנייה לבצעו תוך חיוב המערערים בעלויות הביצוע. בגזר הדין דחה בית המשפט את בקשת המערערים לדחות את ביצועם של צו הפסקת השימוש וצו אטימת הבניין (להלן - הצווים) לפרק הזמן הדרוש לשם קבלת היתר למבנה.

המערערים ערערו על הכרעת הדין וגזר הדין וערעורם נדחה ע"י בית משפט זה (ע"פ 40223/07 וע"פ 40224/07). בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא (רע"פ 727/08 ורע"פ 924/08).

ימים ספורים לאחר דחיית בקשתם לרשות ערעור ע"י בית המשפט העליון וביטול צו עיכוב הביצוע שנלווה לה, הגישו המערערים לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה להארכת המועד לביצוע הצווים, בקשה לפי ס' 207 לחוק התכנון והבנייה. בית המשפט נתבקש להאריך את המועד לביצוע הצווים ב-12 חודשים וזאת בעיקר לצורך מיצוי ההליכים התכנוניים וקבלת היתר לבניין. המערערים טענו כי חרף הקשיים הנובעים ממיקומו של הבניין, עלה בידם להשלים את כל ההליכים הנדרשים לשם הגשת תוכנית למוסדות התכנון המוסמכים. ביום 15.10.07 דנה הועדה המקומית לתכנון ובנייה בתכנית והחליטה להמליץ לוועדה המחוזית לאשר את התכנית בתנאים שונים, וביום 18.2.08 הוגשה התכנית לוועדה המחוזית לצורך המשך טיפול. המערערים הוסיפו וטענו כי יש להתחשב בנסיבותיהם האישיות ולאפשר להם למצות את ההליכים הנדרשים לשם הכשרת המגורים בדירותיהם בטרם ייאלצו לעזוב את ביתם ואת סביבת מגוריהם. המערערים טענו עוד כי אם יופסק השימוש בבניין לפני מיצוי ההליכים התכנוניים, לא ניתן יהיה לשוב ולעשות בו שימוש גם אם יוכשר כדת וכדין. לטענתם, עם הפסקת השימוש, ישתלטו תושבי השכונה על המבנה, ישיגו את גבולו, ולא ניתן יהיה להבטיח כי אכלוסו מחדש לא יהיה כרוך בפגיעה בנפש (וראה לעניין זה גם חוות דעתו של נצ"מ (בדימוס) רענן טל שצורפה לבקשה). עוד טענו כי הפסקת השימוש בבניין תותיר משפחה נוספת, המתגוררת במבנה סמוך, בלב אוכלוסייה עויינת ותציבה בסכנת חיים.

בית משפט קמא הורה על הגשת תגובת המשיבה, ולאחר שזו נתקבלה, הורה על דחיית הבקשה. בית המשפט קבע כי הן בית משפט זה, והן בית המשפט העליון, במסגרת הליכי הערעור על פסק הדין, נדרשו לבחינת גזר הדין לגופו, ובכלל זה לדחיית בקשת המערערים לדחות את מועד כניסת הצווים לתוקף, ואין בית משפט לעניינים מקומיים יושב כערכאת ערעור עליהם. גם לגופו של עניין מצא בית המשפט לדחות את הבקשה. בית המשפט קבע כי ההליכים התכנוניים מצויים ממש בראשיתם ועד לאישורה של תכנית ולהוצאת היתר בנייה עוד רחוקה הדרך. במצב דברים זה, קבע, אין הצדקה לדחיית ביצוע הצווים, קל וחומר מקום בו מדובר בצו איסור שימוש, במובחן מצו הריסה, שאין לומר לגביו שהינו בלתי הפיך. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין מקום לבחון את הנימוקים הביטחוניים שהועלו, בהעדר תשתית מספקת לבחינתם, וכי קיים ספק אם מדובר בשיקול רלבנטי נוכח העבירה המיוחסת למערערים.

המערערים משיגים על החלטת בית המשפט, על כל חלקיה. בערעורם הם חוזרים על כל הטענות שהעלו בבקשתם. בהודעת ערעור מתוקנת הוסיפו וטענו כי יש להורות על ביטול החלטת בית המשפט, ולו מן הטעם שבית המשפט נתן את החלטתו מבלי לקיים דיון לגופו של עניין במעמד הצדדים.

2.         לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטת בית משפט קמא ובהודעת הערעור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הנני סבורה כי דין הערעור להידחות.

יש להקדים ולומר כי צודקים המערערים בטענתם כי שגה בית משפט קמא בהכריעו בבקשה שהונחה בפניו מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים. הכלל הוא, כבכל הליך פלילי, כי יש לערוך דיון בבקשה להארכת מועד לפי ס' 207 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, במעמד הצדדים. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי יש להורות על החזרת הדיון לבית משפט קמא. משניתנה לצדדים ההזדמנות לשטוח את טענותיהם במסגרת הדיון שלפני, והם ניצלוה במלואה, ומשמצאתי כי אין בטענותיהם העובדתיות של המערערים, גם לו נתקבלו במלואן, כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, הנני סבורה כי ניתן להכריע בערעור בלא צורך בהחזרת הדיון לבית משפט קמא (והשווה: רע"פ 3146/07 ג'דיר נ' מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה, ניתן ביום 12.4.07).

לגופו של עניין, עיקר נימוקיו של בית משפט קמא מקובל עלי.

בית המשפט רשאי, מכוחו של ס' 207 לחוק התכנון והבניה, לקבוע מועד לביצוע צווים שנתן, ולהאריך מועד שקבע, "אם ראה טעם לעשות כן". במסגרת זאת על בית המשפט לערוך איזון אינטרסים בין צרכי הפרט לבין האינטרס הציבורי המחייב אכיפה יעילה של דיני התכנון והבנייה. עם זאת, אין בדחיית ביצוע הצו כדי לגרוע מן ההרשעה בעבירה או מן העונש שהוטל על מבצעה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נו(3) 49, ע"פ 10023/07 יעקב סבן ציוד לבנייה בע"מ נ' נועדה המקומית לתכנון ובניה, ניתנה ביום 20.12.07). הטעם העיקרי למתן ארכה לביצועו של צו, כפי שהובא בפסיקה (ובדרך כלל דובר בצו הריסה), הוא כאשר "רישיון הבנייה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה" (עניין ג'דיר, שם), או על מנת למנוע "תוצאות קשות ובלתי צודקות, אם, למשל, יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר" (עניין סבן, שם בע' 59). בבחינת אינטרס הפרט, עבריין הבניה, יהיה מקום להתחשב, בדרך כלל,  רק בנסיבות חדשות שלא היו ידועות בעת מתן גזר הדין ולא נלקחו בחשבון בעת קביעת המועד המקורי לביצוע הצווים.

אין במערך האינטרסים השוקלים בעניינם של המערערים כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. כאמור, בית המשפט לעניינים מקומיים, בגזר הדין שניתן בעניינם של המערערים ביום 11.2.07, ציווה על כל אחד מן המערערים להפסיק את השימוש בבניין ולאטום את כל פתחי הגישה אליו עד ליום 15.4.07. בית המשפט דחה בגזר דינו את בקשת המערערים לדחות את ביצוע הצווים לפרק הזמן הדרוש לשם קבלת ההיתר, מן הנימוק העיקרי שמדובר בשוכרים, שאינם בעלי דירות, המתגוררים במקום על פי חוזי שכירות בלתי מוגנת. בית המשפט, בגזרו את הדין, יצא מתוך הנחה, לטובת המערערים, כי ניתן יהיה להשלים את הליכי התכנון ולקבל היתר בנייה תוך כ-18 חודשים, ולמעשה, בימים אלה. חרף זאת, דחה את בקשתם. ערעור שהוגש, בין היתר על החלטה זו, לבית משפט זה, נדחה ביום 30.12.07, מטעמים דומים, כמצוטט להלן:

"תכליתה של הוראת ס' 205 לחוק התכנון והבנייה היא להביא לאכיפה יעילה של דיני התכנון והבנייה, ולהסרתו של המעשה הבלתי חוקי בדרך מהירה ויעילה. הכלל הוא כי בית המשפט רשאי להשהות את ביצועו של צו הריסה או אטימת מבנה שנבנה ללא היתר על מנת לאפשר הכשרת הקמתו בדיעבד, אולם בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר אינטרס מבקש העיכוב גובר על האינטרס הציבורי בביצוע הצו באופן מהיר ויעיל. בענייננו, לא מצאתי כי למערערים אינטרס לגיטימי בר הגנה לעיכוב ביצוע הצווים. אין דומה אינטרס הבעלים בעיכוב ביצוע, מקום בו היתר הבנייה מצוי בהישג יד ועל מנת למנוע תוצאות בלתי הפיכות, לאינטרס שוכר המבנה. כאשר מדובר בשוכר בלתי מוגן, איזון האינטרסים השוקלים לא יאפשר בדרך כלל דחיית ביצוע הצווים שנועדו להפסקת המעשה הבלתי חוקי, קל וחומר בענייננו, כאשר המערערים עושים שימוש מזה שנים בבניין רב קומות שנבנה ללא היתר כחוק. עיכוב ביצוע הצווים במקרה זה, מעבר לתקופה הנחוצה לשם התארגנות ופינוי, יעקר את הוראות החוק מתוכנן" (ס' 19 לפסק הדין).

בקשה לרשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה, כאמור, אף היא.

המערערים נימקו בקשתם להארכת המועד לביצוע הצווים בהתקדמות ההליכים התכנוניים להסדרת מעמדו החוקי של המבנה, אולם גם היום, בחלוף 16 חודשים ממועד מתן גזר הדין עדיין רחוקה הדרך מהשלמת הליכי התכנון. כל שנעשה עד כה הוא מתן המלצת הועדה המקומית לועדה המחוזית לאשר את התכנית, אף זאת אך ביחס לארבע קומות מתוך שבע קומות הבניין. יתר על כן, המלצה זו הייתה ידועה גם בעת הדיון בערעור על פסק הדין ואין בה כל חדש. ניתן לסכם ולומר, כי היתר הבנייה לא היה ב"הישג יד" בעת מתן גזר הדין, לא בעת הדיון בערעורים עליו, ואף איננו  ב"הישג יד" כיום. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בענין ג'דירכדלהלן:

"בבואו להכריע בבקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה, רשאי בית המשפט לערוך "איזון לשעה" בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט... במקרה דנן, אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסיכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל. לפיכך, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, ואין מקום להתערב באיזון שערך"

בהיות המערערים שוכרי דירות במקום, העושים בדירות שימוש בלתי חוקי מזה שנים, ולא בעלי הנכס, אין גם ביתר השיקולים שנמנו בבקשה כטעם להארכת המועד, כדי להועיל. גם בשיקולים "הביטחוניים", כלשון המערערים, אין כדי למנוע את אכיפת הצווים, וסוגיות "ביטחוניות" אלה צריכות למצוא את פתרונן ע"י רשויות אכיפת החוק.

3.         לסיכום, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא, והנני מורה על דחיית הערעור. נדחית גם בקשת המערערים לעריכת ביקור במקום, שלא מצאתי כי יהיה בו כדי לתרום להכרעה בסוגייה שבמחלוקת.

בשולי הדברים יוסף כי בעת הדיון בערעור העלו המערערים בקשה לשמיעת ערעורם בפני מותב תלתא. בקשה זו לא הועלתה קודם לדיון, אף שהצדדים זומנו לו זה מכבר, וממילא לא נדונה והוכרעה. בפועל, שטחו המערערים את טענותיהם בפני מותב זה ואין עוד צורך להכריע בה.

4.         המערערים ביקשו כי במידה ובית המשפט ימצא כי יש להסיר את צו עיכוב ביצוע הצווים אשר ניתן בעקבות הגשת הערעור (בהחלטת כב' השופטת מ' מזרחי מיום 25.5.08), יעוכב הדבר למשך מספר ימים, על מנת לאפשר להם לשקול נקיטת הליכים נוספים. המשיבה מתנגדת לבקשה.